מדינות שונות ברחבי העולם בוחרות כיצד להתמודד עם מצב של אי ביטחון תזונתי. אבל בראש ובראשונה, אותן מדינות צריכות להחליט כיצד להגדיר מצב כזה ובמה הוא בא לידי ביטוי. ההגדרה של המצבים הללו חשובה, כי היא מאפשרת להבחין בין סוגים שונים של עוני ולהקצות את המשאבים המתאימים להתמודדות איתו. בנוסף, צריך לדעת איך מגדירים אי ביטחון תזונתי אם רוצים לעקוב אחר שינויים שחלים סביבו באוכלוסייה.
באופן תאורטי, ההגדרה של אי ביטחון תזונתי מדברת על מצב שבו משק בית או אנשים פרטיים לא מקבלים גישה ישירה או יום יומית למזון. מתוך ההגדרה הזו אפשר להבין שמצב של אי ביטחון תזונתי כולל למעשה שני מצבים שונים – גם היעדר גישה ישירה למזון וגם היעדר גישה יום יומית למזון. יתרה על כך, יש אנשים שאין להם לא גישה ישירה ולא גישה יום יומית למזון ולכן המצב שלהם חמור יותר מאחרים.
מה עושים עם אי ביטחון תזונתי?
אבל ההגדרה של אי ביטחון תזונתי היא כאמור רק השלב הראשון בדרך להתמודדות עם התופעה. במידה ויוצאים מתוך נקודת הנחה שיש מה לעשות כדי למנוע אי ביטחון תזונתי ושיש גם אחריות חברתית שמחייבת הפניית משאבים לטובת הטיפול בנושא, צריך לבחון את האלטרנטיבות הקיימות.
אלטרנטיבה אחת היא לטפל בנושא של אי ביטחון תזונתי באמצעות העברת תרומות. כאן מדובר בעיקר על פתרון לטווח קצר, שמבוסס על תרומות של מאכלים, מוצרי מזון, משקאות וכיוצא בזאת.
לשם השוואה, אלטרנטיבה אחרת ופחות פופולארית היא לנסות לטפל בנושא של אי ביטחון תזונתי בצורה עמוקה יותר – כמו למשל באמצעות חלוקה מחדש של ההון החברתי, ההון הכלכלי וההון הסימבולי של המדינה.